<h1>ספר החינוך מצוה פ"ח</h1>
<h2>דף ו:</h2>
לחוג ברגלים, והוא שנצטוינו לעלות לרגל למקדש שלש פעמים בשנה והן סמוך לפסח ושבועות וסוכות כדי שנחוג שם, שנאמר [שמות כ"ג] שלש רגלים תחוג לי בשנה. ועניין החגיגה הוא שנעלה שם בקרבן ונקריבהו שלמים לכבוד החג. ונכפלה מצוה זו פעמים בתורה, ואמר[ו] זכרונם לברכה במסכת חגיגה שלש מצוות נצטוו ישראל ברגל, חגיגה ראייה שמחה. משרשי מצוה זו לפי שאינו בדין לבוא בידים ריקניות לפניו ברוך הוא, ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו כמו שכתוב [תהילים נ'] אם ארעב לא אומר לך, אף על פי כן בדמיון מחשבתינו אנחנו רואין כאלו נעמוד לפניו. והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות ואור פני מלך נוגה עליהם שם. ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נתכן לקבלת הטובה ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה, כמו שנכתוב בעזרת השם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהקרבנות אלו אין להן שיעור, אלא אפילו אחד יספיק, בין בהמה בין עוף תור או גוזל, ושחייב לעלות לירושלם על כל פנים בקרבן בידו או בכסף שיקנה בו קרבן בירושלם, אבל בשוה כסף אינו פטור. ואם לא הקריב קרבנו ביום ראשון שיש לו תשלומין כל שבעה, ובלבד שיהיה הוא שם ביום ראשון. ויתר פרטיה מבוארים במסכת חגיגה. ונוהגת בזמן הבית בזכרים אבל לא בנקבות, ולא כל הזכרים, שחגר וסומא אפילו באחת מעיניו וחולה וזקן וענוג הרבה שאינו יכול לעלות ברגליו כולן פטורין, וכן טומטום ואנדרוגינס ועבדים. אבל כל שאר הזכרים חייבין, ואפילו יש להן אומנות מכוער כגון מקמץ ומצרף ועבדן מטהרין גופן ומלבושן ועולין לפני השם יתברך, והם מקובלין לפניו כשאר ישראל, שטינוף הנפש הוא הממאס בני אדם לפני המקום ולא האומנות כל זמן שעושין אותו בנאמנות. ועובר עליה ונראה בעזרה ביום ראשון של חג ולא הביא קרבן ביטל עשה, וגם עבר על לאו שנאמר על זה [שמות כ"ג] ולא יראו פני ריקם.
